פסק דין החברה הכלכלית נ' טוביאנה
בתי המשפט
פסק דין
בפני תביעה על סך 298,946 ₪ להחזר כספים שנטל הנתבע מהתובעת, לטענתה שלא כדין.
תאור התביעה:
1. הנתבע היה, במועד הגשת התביעה, ראש המועצה האזורית חבל מודיעין (להלן: "המועצה"),
ובתוקף תפקיד זה שימש כיו"ר הדירקטוריון של התובעת.
הנתבע היה מעוניין לקיים אירוע שנקרא "פסטיבל יער" בפסח 2000 (להלן: "הפסטיבל").
הנתבע נטל מהתובעת כספים ונתן שני שיקים מחשבונה עבור הפסטיבל.
האחד – סך 15,000 ₪ ששולמו על ידו לחברת אלי לוי הפקות (1999) בע"מ, בהמחאה
מספר 915 מיום 18.04.00.
השני – סך 98,000 ₪ ששולמו על ידו למשטרת ישראל עבור אבטחת הפסטיבל, בהמחאה
מספר 914 מיום 18.04.00.
לטענת התובעת, לא התקבלה על ידה כל החלטה חוקית לקיים את הפסטיבל, להשתתף בו, או לממן
אותו.
על פי האמור בכתב התביעה, היו השיקים חתומים על החלק בחתימה אחת, והנתבע מלא את
הפרטים, הוסיף את חתימתו וחותמת התובעת על השיקים, שלא כדין, ומסרם לצדדים שלישיים.
מעשים אלה מהווים הפרת אמונים, הוצאת כספים במרמה, ורישום כוזב במסמכי תאגיד.
לפיכך על הנתבע להחזירם לקופתה של התובעת.
--- סוף עמוד 1 ---
גרסת הנתבע:
2. הנתבע שימש כראש המועצה עד ליום 27.01.04 אז הוחלף בתפקידו על ידי מר שמעון
סוסאן, אשר היה מתנגד פוליטי חריף שלו לכל אורך הקדנציה. התביעה מונעת מרצון לבצע חיסול
חשבונות פוליטי.
במסגרת פעילותו כראש מועצה, שימש בהנהלת מתנ"ס חבל מודיעין (להלן: "המתנ"ס"), אשר
שימש כזרוע של המועצה בתחום חינוך, תרבות וספורט, וכן היה יו"ר הנהלת התובעת, אשר הינה
חברה בבעלות מליאה של המועצה, ומשמשת זרוע כלכלית ביצועית של המועצה.
בתחילת שנת 2000 יזמה המועצה את הפסטיבל. המדובר בפעילות לרווחת התושבים ולהנאתם,
ללא שלנתבע קיימת טובת הנאה אישית מהפקתו.
בית המשפט, במסגרת הליך אחר שעוד אתייחס אליו, השתכנע הן מעדותו של המפיק והן
מעדותם של עובדי המועצה והמתנ"ס כי הפסטיבל נועד לטובת תושבי המועצה האזורית
ואין מדובר בהפקת פסטיבל, שנועדה באופן אישי למר טוביאנה.
הוחלט, כי ניהול הפסטיבל והפקתו יעשו על ידי המתנ"ס.
3. ההחלטה על קיום הפסטיבל הובאה לידיעת הנהלת המועצה בישיבה מיום
5.03.00, ולידיעת מליאת המועצה בישיבה מיום 29.03.00. גם ישיבה מיום 20.02.01,
שנערכה לאחר הפקתו, התייחסה אליו.
לצורך הפקת הפסטיבל נשכרו שרותי חברת אלי לוי הפקות (1999) בע"מ (להלן: "המפיק").
הנתבע, כמורשה חתימה של המתנ"ס, חתם על הסכם התקשרות עם המפיק.
4. הפסטיבל היה אמור להיות ממומן מכספי חסויות וממכירת כרטיסים.
ערב הפסטיבל דרש המפיק מקדמה, וגם משטרת ישראל דרשה להפקיד את הסכום
הכרוך באבטחת האירוע.
נוצר צורך לתת שיקים בדחיפות, על מנת למנוע את ביטול הפסטיבל.
הנתבע פנה לרו"ח רמי אריה, רואה החשבון, של התובעת ושל המתנ"ס, וביקש לקבל
מימון ביניים מאת התובעת.
באותה עת הייתה התובעת חייבת למעלה ממיליון ₪ למועצה.
על דעתו של רואה החשבון הוחלט, כי התובעת תשא במימון מיידי של ההוצאות הדחופות,
וזאת על חשבון החוב של התובעת למועצה.
על פי יעוץ זה ומתוקף תפקידו של הנתבע הוצאו השיקים.
הסכומים שהועברו נרשמו במאזני התובעת, וכן נרשמו במאזני המתנ"ס כהלוואה אותה
קיבל המתנ"ס מאת המועצה.
--- סוף עמוד 2 ---
מאחר ולא קיים קשר ישיר בין המתנ"ס לתובעת, בכל מה שכרוך בהפקת הפסטיבל,
נרשמו הסכומים באופן בו השיקים נרשמו אצל התובעת כקיזוז חוב כלפי המועצה, ואילו
המתנ"ס שהפיק תועלת מהתשלום, רשם חוב כלפי המועצה.
5. הפסטיבל נערך בהצלחה מרובה, אולם התקבולים שנגבו על ידי המתנ"ס
לא הועברו לקופת התובעת.
גם כספים שנגבו על ידי המועצה לא הועברו למתנ"ס שהפיק את הפסטיבל, אלא
קוזזו מחובות אחרים של המתנ"ס כלפי המועצה.
מבקר המועצה, רו"ח וקסלר, בדו"ח ביקורת שהתייחס לפסטיבל, לא מצא פגם בניהול
הפסטיבל או במעשיו של הנתבע.
6. כחלק מהליך משפטי, שנוהל בין המתנ"ס, המפיק והנתבע, אישרה הנהלת המתנ"ס
לעורכי הדין שייצגו אותה, כי המתנ"ס הינו צד להסכם, וכי על המתנ"ס לשאת בכל העלויות
הנדרשות לצורך כיסוי הוצאות המפיק.
בנסיבות אלה, יש לטענת הנתבע לדחות את התביעה נגדו.
תביעת המפיק נגד המועצה, המתנ"ס והנתבע (ת"א (ת"א) 56112/01):
7. המפיק, שלא קיבל את מלוא שכרו, הגיש בבית משפט השלום בתל אביב תביעה
כנגד המועצה, המתנ"ס והנתבע, לתשלום יתרת שכרו שעמדה על 458,921 ₪.
בפסק דין ארוך ומפורט דן בית המשפט בטענות כל אחד מהצדדים לגבי אחריותו לתשלום
החוב. ראה ת.א (ת"א) 56112/01 אייל לוי הפקות (1991) בע"מ נ' מועצה אזורית חבל
מודיעין ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: "פסק הדין").
על פי פסק הדין נדחתה התביעה נגד המועצה והמתנ"ס והתקבלה התביעה נגד הנתבע.
פסק הדין קובע, כי ההסכם בין המפיק למתנ"ס שנחתם על ידי הנתבע, אינו מחייב את
המועצה, והנתבע מעולם לא התכוון לחייב על פיו את המועצה.
המתנ"ס לא אישר את ההסכם מראש, וגם לא בדיעבד, ולא קיימת לו כל חבות על פיו.
לפיכך נקבע בפסק הדין שהנתבע לא פעל כשלוח של המועצה או המתנ"ס.
מקור החיוב של הנתבע הוא דיני השליחות שעל פיהם שלוח שפועל ללא הרשאה, כאשר
הוא יוצר מצג שיש לו הרשאה, חייב לשאת בתוצאות פעולותיו.
ניתוח העדויות והממצאים העובדתיים:
8. בתיק זה העידו מטעם התובעת - מר סוסאן, יו"ר המועצה כיום, ומטעם הנתבע -
הנתבע עצמו, מר אשר פאהן, שהיה מנכ"ל התובעת בתקופה הרלבנטית, ורו"ח רמי אריה.
כבר בשלב זה אקבע כעובדת בסיס, את מה שגם נקבע בפסק הדין, כי הנתבע התכוון לערוך
את הפסטיבל לרווחת תושבי המועצה, ואין מדובר בהפקת פסטיבל שנועדה באופן אישי לנתבע (סעיף 16 לפסק הדין).
--- סוף עמוד 3 ---
9. מעדויות הנתבע עולה, כי היה צורך דחוף במסירת השיקים באופן מיידי, כתנאי בל
יעבור לעריכת הפסטיבל. באותו מועד, קיומו של הפסטיבל היה בבחינת עובדה מוגמרת,
הן מבחינת הציבור והן מבחינת המועצה והמתנ"ס.
בשלב זה ידע הנתבע, שאין באפשרותו להשיג כספים במהירות הנדרשת מהמתנ"ס ומהמועצה.
הנתבע פונה למר פאהן ומבקש ממנו את השיקים.
המדובר בשיקים שהיו חתומים על החלק על ידי מר יוסף אמיתי, בעל זכות חתימה אצל
התובעת. מר אמיתי היה במועד מסירת השיקים בארץ (עמוד 31 שורה 25). קודם לכן היה
בחו"ל ונהג להשאיר שיקים ריקים חתומים, כדי שהתובעת תוכל לתפקד בעת היעדרו.
הנתבע נסה לשכנע את מר פאהן, ללא הצלחה, כי התובעת תשתתף במימון הפסטיבל
ותיתן לו חסות (עמ' 32 שורות 5-10).
מר פאהן הסכים כי השיקים יוצאו על חשבון החוב של התובעת למועצה.
החוב עמד באותה עת על כמיליון ₪.
השיקים הוצאו לאחר שמר פאהן התקשר לרו"ח רמי אריה ולעו"ד של התובעת, יחיאל
אטיאס, וקיבל משניהם את האישור, כי במידה והוצאת השיקים מהווה תשלום על חשבון
חוב של התובעת למועצה, הוצאתם כשרה.
10. לאחר שהועלתה ביקורת כלפי הוצאת השיקים, פנה מר פאהן לרו"ח רמי אריה,
אשר נתן לו בכתב את מה שקודם לכן אמר לו בעל פה.
המדובר במסמך מחודש יוני 2000, שבו נאמר כי אין מניעה שתשלומים יועברו ישירות על
פי הנחיות ראש המועצה ו/או גזבר המועצה ישירות לספקים, בהסבת הזכות שיש למועצה
מהתובעת. עוד נאמר במכתב, כי יש לוודא שתשלום שיוסב כאמור, יירשם גם בספרי
החשבונות של המועצה כתקבול שלה ותשלום לספק שלה, כך שיקבל ביטוי בכרטיס
הנהלת החשבונות של התובעת בספרי המועצה.
11. לדברי מר פאהן, הוצאת השיקים אצל התובעת הייתה מתבצעת על פי סיכום
בין הנתבע, בתפקידו כיו"ר הדירקטוריון של התובעת, למר פאהן, בתפקידו כמנכ"ל.
כך נעשה גם במקרה של השיקים בהם עוסקת התביעה (עמ' 34 שורות 15-17).
עוד עולה מדברי העד, כי בסופו של דבר בוצעה פרישה של תשלומי חובה של התובעת
למועצה מבלי להתחשב בשיקים.
השיקים עצמם רשומים כסכומים שתלויים ועומדים עד להכרעת בית המשפט (עמ' 41
שורה 29).
12. רו"ח רמי אריה, אישר בעדותו את דברי מר פאהן, ואף הוסיף כי עו"ד אטיאס
אמר לו שהוא דיבר עם מר פאהן והנתבע.
--- סוף עמוד 4 ---
רואה החשבון העיד, כי כאשר פנו אליו והעמידו אותו על הצורך הדחוף בהוצאת
השיקים, אמר להם שהדרך המועדפת היא שהשיקים יצאו לפקודת המועצה והמועצה
תוציא את הכספים (עמ' 46 שורות 30-33).
בתגובה נאמר לו, כי קיים עימות עם גזבר המועצה ועד שישכנעו אותו לחתום יחלוף
הזמן, לכן לא קבלו את ההמלצה הראשונית (עמ' 47 שורות 1-2).
לדבריו, היה צורך בהסבה בכתב (עמ' 47 שורה 7).
השיקים לא נרשמו לזכות התובעת בספרי המועצה (עמ' 47 שורה 13).
בשלב ראשון, חויבה המועצה בספרי התובעת, אולם לאחר מכן סווגו השיקים כ"חשבון
מעבר פסטיבל יער".
רואה החשבון העיד, כי ידע שלא אמורים לצאת שיקים מצדדים שלישיים לגבי הפסטיבל
(עמ' 49 שורות 1-2).
המועצה תומכת במתנ"ס בסכום של 300,000 ₪ לחודש.
13. לאחר שמיעת עדויות מר פאהן, ורו"ח רמי אריה ובהתבסס גם על דברי
הנתבע, אני קובע שהגרסה העובדתית שמשקפת את המציאות היא כזאת:
הנתבע האמין שלא יהיה צורך במימון הפסטיבל מתקציב המועצה או המתנ"ס,
והכספים למימונו יתקבלו מכספי חסויות וממכירת כרטיסים.
לנתבע היה דרוש סכום כספי בדחיפות.
הנתבע שכנע את מר פאהן, לאחר התייעצות עם רו"ח רמי אריה, כי הכספים ישולמו
על חשבון החוב של התובעת למועצה. המועצה תחייב בכספים אלה את המתנ"ס,
על חשבון התמיכה החודשית שהמתנ"ס מקבל מהמועצה. המתנ"ס יזכה את המועצה
בכספים אלה, ובמקביל יועבר הסכום באופן חשבונאי למימון הוצאות הפסטיבל. כאשר
יתקבלו כספים מנותני חסויות וממכירת כרטיסים, יכנסו הכספים לקופת המתנ"ס באופן
שיקזזו את ההוצאות שהוצאו.
14. דרך מחשבתו של הנתבע היתה כזאת. התובעת חייבת סכום כספי למועצה,
שחייבת למתנ"ס, שמעוניין לקיים את הפסטיבל, מה שכרוך בהוצאות.
ניתן לקצר את התהליך הארוך והמסורבל, שאיננו אפשרי בלחץ הזמנים, ולהעביר את
השיקים ישירות מהתובעת, להוצאות הנדרשות לצורך קיום הפסטיבל. האישור של כל
הגופים לפעולות אלה, והרישומים החשבונאיים שמתחייבים מהפעולות, יתבצעו בשלב
מאוחר יותר.
15. קיימת אפשרות שאילו בסופו של דבר היה הפסטיבל מניב הכנסות, שעולות
על ההוצאות, היו כל הגופים מאשרים בדיעבד את הפעולות, ונותנות בספריהם את
הביטוי החשבונאי המתאים לפעולות אלה.
ככל שמדובר בפעולות חשבונאיות גרידא, בהתעלם מהדרישות המשפטיות, הדבר אפשרי
ואינו מעורר כל קושי.
--- סוף עמוד 5 ---
על בסיס מהלך עובדתי זה יש להחיל את הנורמות המשפטיות.
16. הנתבע טוען כי מאחורי הגשת התביעה עומדים מניעים פסולים ויצר נקמנות של
מר שמעון סוסן, יריבו הפוליטי של הנתבע.
אינני מקבל טענה זאת.
בישיבת דירקטוריון מיום 27.08.02, ובעקבות ממצאים של ועדה לבדיקת כספים שהוצאו
מהתובעת ללא אישור, התקבלה החלטה בדבר הגשת תביעה שתגרום להחזרת הכספים
שהוצאו שלא כדין.
עיון בפרוטוקול מלמד, שלהחלטה זאת היו שותפים נוספים.
יהיו מניעיו של מר סוסאן אשר יהיו, כאשר הוא פועל במסגרת התובעת על מנת לגבות
כספים שמגיעים לה כדין, לא ניתן לייחס לו חוסר תום לב.
17. הנתבע טוען בסיכומיו כי קיבל יעוץ משפטי בטרם ביצע את הפעולה.
טענה זאת לא נטענה בתצהירו. בסעיף 9 לתצהירו הוא מציין שפנה אך ורק לרו"ח רמי
אריה.
גם בסעיף 15 לתצהירו בבקשת הרשות להתגונן מצהיר הנתבע כי העברת הכספים
בוצעה על דעתו של רואה החשבון ולא מזכיר יעוץ משפטי כלשהו.
הנתבע אמר לראשונה במהלך עדותו, כי קודם לביצוע הפעולה התקשר גם ליועץ משפטי
(עמ' 33 שורה 10).
רו"ח רמי אריה העיד שהפנה את הנתבע ליעוץ משפטי.
עו"ד יחיאל אטיאס שהיה אמור לחזק את טענת ההגנה של הנתבע לפיה פעל על פי יעוץ
משפטי, לא הוזמן על ידו למתן עדות. הנתבע גם לא העיד מה טיבו של היעוץ המשפטי. האם
איפשר לו היעוץ המשפטי לא להפקיד כספים בחשבון המועצה וזאת כאשר הדין קובע שיש
להפקידם בקופת המועצה (ראה סעיף 77 (ב) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)
תשי"ח – 1958).
אני קובע כי הנתבע לא ביצע את המהלך העובדתי שתואר קודם לכן על פי יעוץ משפטי.
אני מקבל את גרסתו של מר פאהן שהוא התייעץ עם עו"ד אטיאס, אולם טיבו של היעוץ לא
הוברר.
ברור לי שהבסיס לכל יעוץ שמאפשר פעולה בדרך זאת, היה תאום עם המועצה הן בקשר
לזיכוי התובעת והן בקשר לאישור ההוצאה.
האם מהוות הקביעות בפסק הדין השתק פלוגתא בתיק שנדון בפני:
18. התביעה ופסק הדין בתביעת המפיק נגד הנתבע, פורטו קודם לכן. אני
סבור, שהקביעות בפסק הדין משתיקות את הנתבע מלהעלות טענות שעומדות בניגוד
לפסק הדין.
--- סוף עמוד 6 ---
על מנת שיחול הכלל בדבר השתק פלוגתא, קיימים 4 תנאים:
1. זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה, לבין פלוגתא קיימת.
2. זהות בין הצדדים.
3. קביעת ממצא פוזיטיבי.
4. ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית.
במקרה שבפני לא קיימת זהות בין הצדדים, שכן בתביעה הראשונה המדובר בתביעת
המפיק כנגד המועצה, המתנ"ס והנתבע. התובעת לא הייתה צד להליך זה.
19. השאלה, אם יכול צד שהוא זר להליך להסתמך על ממצא שנקבע בפסק דין אחר,
נדונה בהרחבה בת"א 625/05 עיזבון המנוחה אמינה ח'דור נ' ריזק ח'דור ואח' (פורסם
במאגרים המשפטיים). השאלה היא, אם יש מקום לחרוג מעקרון ההדדיות שקובע, שאין זה
הוגן שצד שלא כבול לתוצאות פסק הדין באופן שימנע ממנו לטעון כנגד ממצאיו, יהיה רשאי
ליהנות ממנו כלפי צד אחר. הכוונה היא לכך, שהתובעת איננה כבולה למעשה בית דין,
שנעשה במסגרת הליך אחר, והשאלה האם היא רשאית להתבסס עליו ולהשתיק את
הצד שכנגד. על פי מה שנקבע בסעיף 15 לפסק הדין, יכול בעל דין להיות מושתק מכוח
עקרון מעשה בית דין, גם כנגד מי שלא היה יריבו בהליך הראשון.
ההחלטה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתחשב בשיקולים שונים.
20. במקרה זה חל העיקרון הבסיסי של מעשה בית דין, שתכליתו מניעת תוצאות סותרות.
בפסק הדין נדונו באופן מפורש, ולאחר שמיעת ראיות מפורטת, טענות הנתבע.
הטענה המרכזית של הנתבע היתה, שההסכם נחתם עבור המתנ"ס ובאישורו (סעיף 11
לפסק הדין)
טענה זאת נדחתה בסעיף 15 (ד) לפסק הדין.
לפיכך, אני קובע כי הקביעות בפסק הדין מהוות השתק פלוגתא.
המדובר בין היתר בקביעות לפיהן הן המועצה והן המתנ"ס לא אישרו את עריכתו של
הפסטיבל לא מלכתחילה ולא בדיעבד. 21. חשוב לציין, שגם אם אין מקום להתבסס על תוצאות פסק הדין, הרי היה על
הנתבע להתמודד באופן מפורט עם כל מסקנה של פסק הדין ולנסות להפריך אותה.
כך לדוגמא, הומצא בצמוד לתצהיר מסמך מיום 25.05.03 שבו נאמר שבישיבה מיוחדת
של הנהלת המתנ"ס, הוחלט לאשר כי המתנ"ס הינו צד להסכם עם המפיק.
--- סוף עמוד 7 ---
עצם הצירוף של המסמך לתצהיר, אינו מהווה הגשה של המסמך, ויש להגיש אותו
באמצעות מי שחתום עליו. הנתבע, נמנע מלעשות זאת, וכך לא ניתן לברר האם ההחלטה
התקבלה כדין ומחייבת את המתנ"ס.
פסק הדין שולל את האמור במכתב זה וקובע שהמתנ"ס לא אישר, גם לא בדיעבד את
עריכת הפסטיבל.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע מושתק מלהעלות כל טענה שעומדת בניגוד לפסק
הדין, והממצאים שנקבעו בפסק הדין יהוו בסיס גם לפסק הדין בתיק הנוכחי.
גם ללא קביעה זאת, היה על הנתבע להוכיח בהליך שבפני, קיומו של אישור להוצאות
השיקים של המועצה או המתנ"ס ובחובה זאת לא עמד.
הבסיס המשפטי לחיוב:
22. בכתב התביעה נאמר שיש במעשיו של הנתבע משום מעילה באימון וניצול
לרעה של מעמדו תוך ביצוע הפעולות במרמה בחריגה מסמכות, ולהשגת מטרות זרות
שאין לתובעת קשר אליהם.
סעיף 254 (א) לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") קובע:
"נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה,
ובכלל זה –
(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה
לבין מילוי תפקיד אחר שלו, או לבין ענייניו האישיים".
23. בבג"ץ 7767/07 אבי אסרף נ' שר הפנים (פורסם במאגרים המשפטיים) - נדונה
בהרחבה ההגדרה של ניגוד עניינים אצל מי שממלא תפקיד ציבורי.
בסעיף 12 לפסק הדין נאמר כי:
" ניגוד העניינים יכול שיהיה משני סוגים: האחד, ניגוד עניינים אישי המתעורר במקום בו אינטרס הקשור בביצוע סמכותו
וכוחו של עובד ציבור, נמצא בניגוד לאינטרס אחר, אישי שלו, האחר, ניגוד ענייני מוסדי המתעורר מקום בו אותו אינטרס
נמצא בניגוד עם אינטרס אחר עליו מופקד עובד הציבור (השוו עניין קליגר בעמ' 743)"
בפסק דין זה נאמר שהבחינה של ניגוד עניינים הינה אוביקטיבית. (סעיף 12 לפסק הדין).
24. אני סבור שבמקרה זה, הייתה הפעולה של הוצאת השיקים בגדר פעולה שיש בה
ניגוד עניינים בין תפקידו של הנתבע כראש מועצה, שרצה לקדם את הפסטיבל, לבין מילוי
תפקידו אצל התובעת. כאשר בא הנתבע לקבל את השיקים, ומר פאהן סרב בשלב הראשון
לתת לו אותם, היו
--- סוף עמוד 8 ---
הנימוקים שעמדו בבסיס סירובו נימוקים שקשורים לטובת התובעת, כפי שפרט מר פאהן בחקירתו.
לדבריו של מר פאהן, העדיף כי מההוצאות של התובעת תהיה תמורה כלשהי ולא ישמשו
להחזרי חובות (עמ' 32 שורה 17).
אם הייתה טובת התובעת לבדה עומדת לנגד עיניו של הנתבע, לא היה ממהר להחזיר חוב
של התובעת למועצה.
העובדה היא שהחוב היה קיים קודם לכן במשך תקופה ארוכה, ולא הוחזר.
אם כבר לקח הנתבע את השיקים עבור החוב למועצה, היה עליו לדאוג לכך שהתובעת תזוכה
בספרי המועצה. מן הראוי היה לעשות זאת מבעוד מועד, או לפחות בדיעבד.
ברור לכל, שעצם החיוב של המועצה בשיקים בספרי התובעת, אין בו די כל עוד לא נעשה
זיכוי מקביל בספרי המועצה.
הנתבע היה אמור לדעת, כי קיימת חובה על פי דין להפקיד את השיקים בחשבונה של
המועצה, ולא ניתן "לגלגל" אותם לצד שלישי.
הנתבע בוודאי ידע, שלא קיימת החלטה של המועצה לתמוך בפסטיבל, וגם לא קיימת החלטה
של המתנ"ס לתמוך בו.
עצם העובדה, שהמועצה תומכת מידי חודש במתנ"ס בסכום של 300,000 ₪, אינה מספקת,
שכן אותה תמיכה מיועדת למטרות אחרות, ועריכת הפסטיבל איננה אחת מהן.
הפסטיבל לא תוקצב באופן כלשהו, לא על ידי המועצה ולא על ידי המתנ"ס.
הנתבע עשה נסיון לבחון את תקינות הפעולה מבחינת המתנ"ס, אולם השאלה העומדת
על הפרק היא, תקינות הפעולה של הנתבע מבחינת התובעת.
25. הנתבע פעל כשעל ראשו הוא חובש שלושה כובעים שונים.
הוא גם ראש המועצה, גם חבר במתנ"ס וגם יו"ר הדירקטוריון של התובעת, והוא מכתיב
את אופן הוצאת השיקים והעברתם.
התובע התעלם מהוראות חוקים מפורשים, כגון החוק המחייב הפקדה של שיקים בחשבון
הבנק של המועצה. התובע התעלם מכך, שלא התקבלה החלטה של הגוף המוסמך במתנ"ס
להוציא את השיקים.
כך, באופן שבו ביצע את העברת השיקים יצר הנתבע במו ידיו מצב בלתי אפשרי, לפיו קיימת
יתרת חובה בחשבון מעבר בספרי התובעת, שלא ניתן לבטל אותה בכל דרך שהיא.
לא ניתן לרשום אותה בספרי המועצה, שכן לא קבלה את הסכום.
לא ניתן לרשום אותה בספרי המתנ"ס, שכן לא קיימת החלטה על עריכת הפסטיבל.
הדרך היחידה לבטל את הרישום בספרי התובעת, היא באמצעות החזרת הסכום על ידי הנתבע.
26. הנתבע טען בסיכומיו כי פעל על פי יעוץ משפטי.
--- סוף עמוד 9 ---
בפרק העובדתי קבעתי כי אין בסיס עובדתי לטענה זאת. גם אם שוחח עם עו"ד בטרם
ביצע את ההעברה לא די בכך. השאלה כיצד הציג בפניו את האופן שבו יעביר את השיקים.
לא ברור האם העמיד בפני עו"ד כלשהו את העובדה לפיה לא קיים תקציב מאושר להפקת
הפסטיבל, והאם הביא בפניו את העובדה שלא קיימות החלטות מחייבות של המועצה והמתנ"ס
בדבר עריכתו.
בכל מקרה אין זה סביר שיעוץ משפטי כלשהו יאפשר לו , להמנע מלהפקיד את הסכום בחשבון
המועצה.
דווקא הצורך של הנתבע להתייעץ עם רואה חשבון מלמד, שהנתבע עצמו חש שיש דבר מה
פגום באופן שבו הוא מבקש לבצע את העברת הכספים. הנתבע לא קיבל בשום שלב יעוץ
שהכשיר את הפעולה באופן שבו ביצע אותה.
לפיכך, אני קובע כי הנתבע הפר את חובת האמון כלפי התובעת.
27. סעיף 256 לחוק החברות שכותרתו: "תרופות" קובע:
" (א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה יחולו הדינים החלים על הפרת החוזה, בשינויים המחויבים.
(ב) בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), רואים נושא משרה שהפר חובת
אמונים כלפי החברה כמי שהפר את התקשרותו עם החברה.
סעיף 258 לחוק החברות קובע:
"חברה אינה רשאית לפטור נושא משרה מאחריותו בשל הפרת חובת האמונים כלפיה"
לסעיף זה השלכות גם על הטענה של הנתבע בדבר רדיפה אישית שמתנהלת נגדו. החוק הוא
זה שקובע שלא ניתן למחול על הפרת חובת אמונים.
28. התוצאה של הפעלת סעיף התרופות על מעשיו של הנתבע היא חיובו בהשבת הסכום
שנלקח.
חובת הזהירות:
התנהגותו של הנתבע מהווה גם הפרה של חובת הזהירות של הנתבע כלפי החברה.
סעיף 252 לחוק החברות קובע:
--- סוף עמוד 10 ---
252. נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו- 36
לפקודת הנזיקין" (נוסח חדש).
253. נושא משרה יפעל ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר באותה עמדה
ובאותן נסיבות.
בע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה נ"ז
(4) 289, נאמרו הדברים הבאים:
קיומה של חובת זהירות בין דירקטור לחברה מטיל על הדירקטור את החובה לנקוט
באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק לחברה. חובתו של הדירקטור אינה מוחלטת.
אין הוא מבטח של החברה. החובה המוטלת עליו היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים.
אכן, סבירות האמצעים אינה דורשת נקיטה בכל האמצעים האפשריים למניעת הנזק.
הסבירות דורשת נקיטה באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק. השאלה אינה מהם
האמצעים שמבחינה פיזית מונעים נזק. השאלה הינה, מהם האמצעים שיש לדרוש כי
יינקטו לשם מניעת הנזק (השוו ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 790). אי
נקיטה באותם אמצעים מהווה התרשלות של הדירקטור. מבחנה של ההתרשלות קבוע
בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, ועל פיו המבחן הקובע הוא מבחנו של האדם הסביר.
לעניין דירקטור בחברה, המבחן הקובע הוא מבחנו של הדירקטור הסביר. על כל דירקטור
לנקוט בכל אותם אמצעי זהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין
אני סבור שפעולתו של הנתבע במשיכת השיקים המיועדים למועצה, מבלי להפקיד אותם
בחשבונה, ובלי להבטיח כי התובעת תזוכה בספרי המועצה, יש בהם משום הפרת החובה
לפעול במיומנות ובזהירות כפי שנושא משרה סביר היה פועל.
הדרך הנכונה והזהירה היתה לקבל מראש החלטות במועצה ובמתנ"ס בדבר עריכת הפסטיבל,
ותשלום המקדמות לצורך הפקתו, במקרה כזה ניתן היה להפקיד את הכספים בקופת המועצה
ולמשוך ממנה את הכספים.
היה על הנתבע לצפות כי המועצה לא תזכה את התובעת בסכום השיקים, שכן הפסטיבל לא קיבל
ביטוי תקציבי ולא אושר כנדרש לא על ידי המועצה ולא על ידי המתנ"ס.
29. ועדת הביקורת של התובעת בישיבתה מיום 11.07.00, קובעת שיש לגרום לכך שהכסף
יוחזר על ידי המועצה, או שהמועצה תקטין את החוב של התובעת. בהעדר שיתוף פעולה של
המועצה וכאשר המועצה קיבלה את הכספים איננה מזכה את התובעת, אין מנוס מהחזרת הסכום
על ידי הנתבע.
פסק הדין על ממצאיו, והמסקנה לפיה המועצה לא אישרה את הפסטיבל מצדיק אי רישום השיקים
לזכות התובעת.
ההחלטה האופרטיבית באותה ישיבה, שונה מהאופן על פיו נהג התובע. נאמר בהחלטה כי החתימה
הראשונה על השיק תהיה, כאשר פרטיו מלאים ורק לאחר מכן יחתום בעל זכות החתימה הנוסף.
לדעתי אין צורך בהחלטת ועדת ביקורת כדי להגיע למסקנה, שמי שחותם על השיק צריך לראות
על מה הוא חותם. שאם לא כן מדוע יש צורך בשתי חתימות. אין כל תועלת בחתימה של אחד
החותמים על החלק.
30. הנתבע טוען להגנתו כי בתקופה בה הוצאו השיקים לא היו אצל התובעת נהלים ברורים
בקשר להוצאת השיקים או ניהול תקציבי.
מציאות זאת עצמה דרשה התערבות של הנתבע בהיותו יו"ר הדירקטוריון של התובעת,
והיא עצמה מהווה הפרה של חובת הזהירות.
זאת ועוד סעיף 80 לתקנות ההתאגדות של התובעת קובע:
--- סוף עמוד 11 ---
"אין להטביע חותם החברה על שום מסמך, אלא מכוח ההחלטה של הדירקטוריון
ובנוכחותם של שני דירקטורים שמונו על ידי הדירקטוריון ושני אלה יחתמו על כל
מסמך שהוטבע עליו חותם החברה בנוכחותם"
הדרך בה פעל הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם מה שנקבע בתקנון התובעת.
סעיף זה נועד למנוע בין היתר התנהגות באופן בו פעל הנתבע.
תוצאת הפרת החובה היא תשלום פיצוי לתובעת, בגובה הנזק שנגרם לה כתוצאה ממשיכת
הכספים.
30. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי התובעת איננה מצביעה בסיכומיה ולו על פי סעיף חוק
רלוונטי אשר יש בו כדי להביא לחיוב הנתבע בחיוב אישי כלשהו.
אינני מקבל טענה זאת.
סיכומי התובעת מבוססים על הפרה של חובות הנתבע כלפי התובעת ובין היתר חריגה מסמכות,
מעילה באמון והתנהלות לא תקינה.
בת.א 10716/04 אריה חיים בר נתן נ' חיים בן פרץ אופיר (פורסם במאגרים המשפטיים), סוכמה
ההלכה לגבי מתן פסק דין על יסוד עילה שלא נטענה:
"לשון אחר, מושכלות יסוד הם כי בית המשפט לא יתן ברגיל, פסק דין על יסוד עילה
אחרת מזו שהובאה בכתבי הטענות (יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה
שביעית), עמ' 153). אולם במה דברים אמורים? מקום בו פסק בית המשפט על
יסוד עובדות מהותיות, אחרות מאלה שנטענו בכתבי הטענות ואולם, "...אם התובע
מבקש סעד פלוני על סמך נימוק משפטי מסויים ובית המשפט מוצא את תביעתו
צודקת, לאור אותן העובדות הכלולות בכתב התביעה, אך מנימוק משפטי אחר, רשאי
הוא לקבל את התביעה, ואין זה בבחינת פסיקה על יסוד עילה אחרת" (ע"א 767/77
בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 573-572), שהרי תובע זכאי לסעד המבוקש אם
העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית מוכרת על ידי הדין "...ואין נפקא
מינה מהי אותה עילה משפטית ואיזו היא, או אם אותה עילה נטענת במילים מפורשות
על ידי התובע, אם לאו" (שם) והדברים ברורים."
אני סבור שמלוא העובדות הרלבנטיות הובאו בכתב התביעה תוך ציון העובדה שמיוחסת לנתבע
התנהגות בחריגה מסמכות, בניגוד לכללי מינהל תקינים, והפרת אמונים לתובעת.
סוף דבר:
5129371
5467831331. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 298,946 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה
וריבית חוקית מיום 17.9.02 ועד התשלום בפועל.
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף להן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪
בתוספת מע"מ.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
--- סוף עמוד 12 ---
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
גרסה להדפסה